סערת ארי שמאי / יגאל עמיר / ערוץ 14 התנהלה בדיוק מופתי, ממש לפי הפרוטוקול לסערות שכאלה: אמירה פרובוקטיבית — > זעקות ברשתות החברתיות — > דרישה להתנצלות — > וכן הלאה וכן הלאה.
ואולי, במקום פרוטוקול, היה זה משחק שחמט, שבו לכל צעד שעושה שחקן אחד, ישנן מספר תגובות אפשריות של הצד השני. שהרי בסערה הנוכחית, אפשר היה לבחור להתנצל, או לסרב להתנצל, או התנצלות מגומגמת, ועוד כיד הדמיון הטובה (בבלוג זה כבר נדון עניין ההתנצלות, בדיון על איילת שקד)
אחד המהלכים האפשריים מצד ערוץ 14 היה נקיטת פעולה כלשהי, מה שאכן קרה: העסקתו של ארי שמאי כפאנליסט הופסקה, והוא הורד מהרכב התוכנית "הפטריוטים". זה מזכיר לנו, שאחד המהלכים האפשריים בשחמט היא "גמביט", מהלך שבו צד אחד מקריב פיון אחד, לטובת השגת מטרה כלשהי.
האם הסיפור כאן הוא באמת הפיון הבודד, היינו ארי שמאי ואישיותו הפורקת כל עול?
אכן, כמו שיש בשחמט "גמביט המלך" או "גמביט המלכה", ניתן כעת לקרוא אחד כזה על שמו של שמאי. והסיבה: הסיפור כאן לא היה פיון בודד כזה או אחר, אלא הוא היה ברובו סיפור קבוצתי גדול יותר, המתרחש על כל הלוח (וזהו, זו היתה הפעם האחרונה שבה נשתמש במטאפורה של שחמט).
כבני אדם, אנו כושלים שוב ושוב בכך שאנו מסתכלים על האדם הבודד ולא על הסיטואציה כולה. זה נכון להמון תחומים, וגם למצב שבו קבוצה שלמה כושלת. זוכרים מה קרה לפסל של רונאלדיניו ב – 2006? אחרי ההפסד של ברזיל לצרפת, הציתו אוהדי הנבחרת את הפסל שהקימו לכבודו כשקיבל את אות "שחקן השנה". אבל למה בעצם? הרי כל הקבוצה הפסידה, אז למה לכוון את הזעם כך דווקא אליו?
אותו דבר קרה עם ארי שמאי. אולי הוא לא בהכרח השחקן המצטיין בנבחרת הפאנליסטים, אך הכי קל היה לכוון אליו את האש אחרי אמירתו הפרובוקטיבית (שכנראה לא נאמרה בפעם הראשונה). עבורנו, בני האדם, הרבה יותר קשה להתבונן על הסיטואציה כולה, ולהבין שהאמירה של שמאי נאמרה כחלק מהדינמיקה הקבוצתית של הפאנל כולו, ולכן במידה מסויימת הפאנל כולו "הביא" אותו לשם.
ובל נשכח את מחיאות הכפיים של הקהל, אותה קבוצת אנשים חסרי שם וכמעט חסרי פנים, ולמרות זאת – אחראים לא פחות לאירוע. אותם קשה לזהות, אך האוויר באולפן של ערוץ ה – 14 הוא זה שהביא אותם למחוא כפיים, כנראה בדיוק כמו שהביא את ארי שמאי לומר את מה שאמר.
אך מה לעשות? דווקא אותם אי אפשר לפטר, ומניעת היכולת להתבטא או למחוא כפיים לקבוצה שלמה או לעם שלם היא כמובן בלתי אפשרית. אז הפעולה היחידה האפשרית היא להעניש את הפרט הבודד – פעולה שקרתה אינספור פעמים בעבר, ותחזור ותקרה אינספור פעמים גם בעתיד.
אז נאחל לארי שמאי הצלחה בעיסוקו הישן-חדש, הנחיית ערבי מוזיקה במועדון המרצ'לו, ונזכיר לו – גם כשזמר או זמרת בודדת ישירו שם, מה שחשוב לשים לב אליו באמת הוא השירה העולה מהקהל כולו.
*למה כוכבית? פשוט כי אנחנו טועים המון – המון – בפרשנות של התנהגויות שאנחנו רואים אצלנו ואצל אחרים.
התרבות שלנו, לטוב ולרע, שמה את הפרט במרכז. כך, אנחנו מפרשים מחשבות, עמדות, רגשות והתנהגויות כתוצר של אישיות או אופי.
אך יש לנו כאן נקודת עיוורון: כוחות חזקים מאוד, המופעלים על ידי שלל הקבוצות בחיינו על כל אחת ואחד מאיתנו, תורמים לא פחות להתנהלות שלנו ושל אחרים.
מטרת בלוג זה היא לשים זרקור על כוחות אלה, ולשדרג את הדרך שבה אנו מבינים את האנשים והאירועים סביבנו.