"ההפתעה הבאה עוד תגיע", קובע עיתון "הארץ", בהתייחסו למלחמת יום הכיפורים, שפרצה היום לפני כ – 50 שנה, "השאלה היא איך צה"ל נערך אליה". רבות דובר על ההיבטים הקבוצתיים של אותו כשל נורא, ובעיקר על ה – "groupthink" – החשיבה הקבוצתית, שיצרה קול אחיד סביב לשולחן קבלת ההחלטות, ואולי אף הדרה של דעות סותרות, שאינן בקונצנזוס.
שלמה נקדימון כותב בספרו, "סבירות נמוכה", כי "קולו של ראש המוסד, צבי זמיר, שהיה מפקפק בהערכות הקיימות, לא נשמע בדיון הזה [ישיבת ממשלה ממש לפני המלחמה] ב – 3 באוקטובר. הוא לא השתתף בו. לימים קבל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מרדכי גזית, על כך שראש המוסד או נציג מטעמו לא נטל חלק בדיון זה. זמיר פשוט לא הוזמן" (עמ' 73).
הפוסטים כאן עסקו עד עתה בדמויות בשר ודם, אך היום נדרשת התייחסות לדמות דמיונית, שתמחיש בצורה הטובה ביותר כיצד דחיית קולותיהם של "השונים" גוררת אחריה מחיר כבד מנשוא. ב"שעת נעילה" המצויינת של כאן 11, מתוארת דמותו של אבינועם שפירא, חייל מודיעין המשרת במוצב קדמי ברמת הגולן בערב יום הכיפורים 1973 (ניתן לראות אותה באתר "כאן").
אבינועם מוזר ולא-נורמטיבי ,החייל היחיד במוצב שאינו לובש מדים; כבר בשוט הראשון רואים אותו משחק עם קיפוד, חיית מחמד המהווה ככל הנראה את היצור הקרוב אליו ביותר. הוא "השונה", חריג ביחידת ההאזנות שבה הוא משרת, שהיא עצמה חריגה בנוף החיילים הקרביים האחרים במוצב. באיזשהו שלב מטיח בו מפקד המוצב: "אתה יודע, גם יחסית לחבר'ה שלך אתה מוזר".
אבינועם מנסה בכל דרך אפשרית לשכנע את כל מי שמוכן לשמוע שקורה משהו בצד הסורי. אך כולם סביבו מתעלמים מאזהרותיו. האם זה קשור לאישיותו הכפייתית והטורדנית? בוודאי. אך בנוסף, יש כאן דינמיקה קבוצתית עוצמתית ושכיחה ביותר: השונה, החריג, המוזר – קולו לא יישמע כמו קולותיהם של האחרים בקבוצה. במקרה של מלחמת יום הכיפורים, היה זה משגה הרה אסון. הקורא.ת נותר לתהות, אילו עוד קולות לא-קונצנזואליים מנסים להישמע בימים אלה , והאם הם לא נשמעים בשל האטימות הכה שגרתית ל"שונים" המשמיעים אותם.
באמירה שהיא כמעט צופה פני עתיד ופני עילת הסבירות, מתאר נקדימון את הלך רוחה של ראש הממשלה גולדה מאיר: "לאחר המלחמה תחזור ראש הממשלה מוכת הצער ותאמר: "כולם אמרו בנוסח אחיד, "זה לא סביר שתהיה מלחמה. זה לא סביר!" אני לא יכולה מאז לשמוע את המילה סביר, וקשה לי להגדיר אותה. כל פעם שאני שומעת אותה עוברת בי צמרמורת" (עמ' 73).
מה שמראה כי כבר אז היתה הסבירות מושג חמקמק, ומהווה הזמנה – סוף סוף – להגדרתה, בכל תחומי החיים.
*למה כוכבית? פשוט כי אנחנו טועים המון – המון – בפרשנות של התנהגויות שאנחנו רואים אצלנו ואצל אחרים.
התרבות שלנו, לטוב ולרע, שמה את הפרט במרכז. כך, אנחנו מפרשים מחשבות, עמדות, רגשות והתנהגויות כתוצר של אישיות או אופי.
אך יש לנו כאן נקודת עיוורון: כוחות חזקים מאוד, המופעלים על ידי שלל הקבוצות בחיינו על כל אחת ואחד מאיתנו, תורמים לא פחות להתנהלות שלנו ושל אחרים.
מטרת בלוג זה היא לשים זרקור על כוחות אלה, ולשדרג את הדרך שבה אנו מבינים את האנשים והאירועים סביבנו.