אין חולק על כך שהמוות של יובל קסטלמן היה טרגדיה נוראית. קסטלמן נקלע לזירת פיגוע בירושלים ב – 30 בנובמבר, בו נרצחו שלושה ישראלים. קסטלמן שלף את נשקו והרג (לפחות) מחבל אחד. שני חיילים שהגיעו מייד לאחר מכן, סיימו את האירוע, ואחד מהם – חייל מילואים בשם אביעד פריג'ה – ירה בקסטלמן, כי חשב שהוא מחבל. סרטונים מהאירוע מראים את כי קסטלמן ניסה להראות כי הוא אינו מחבל, אך הוא נורה שלוש פעמים ומת באותו ערב בבית החולים.
האצבע שלחצה על ההדק היתה של פריג'ה, וקל להתפתות ולחשוב שפעולה כזו נבעה רק מאינסטינקטים אישיים שלו. אך כפי שנראה מייד, יכול להיות שהפעולה שלו היתה קשורה בדיאלוג פנימי עם קבוצת השייכות שלו. אם מבינים זאת כך, הרי שהאחריות למשגה הנורא לא היתה שלו בלבד, אלא של כל חברות וחברי הקבוצה שאליה הוא משתייך.
אחד הנושאים המרכזיים שעליו אנו מדברים עימם בדמיוננו הוא הסטטוס שלנו בקבוצה. יהיה יותר נכון לומר שאנו מנהלים עימם משא ומתן על הססטוס שלנו בקבוצה.
סטטוס הוא משתנה המבחין בין חברי קבוצה שונים: בעלי הסטטוס הגבוה בקבוצה זוכים להערכה ויוקרה מצד החברים האחרים. הסטטוס בקבוצה נרכש פעמים רבות כשהפרט תורם לקבוצה, ומבצע פעולות המעלות את קרנו בעיני חבריה, ומקדמות אותה אל מול קבוצות אחרות. ישנם בקבוצה גם "חברים פרוטוטיפיים" – חברת או חבר קבוצה המגלמים את אופייה של הקבוצה בצורה הטובה ביותר. הם נוטים להרגיש שייכים יותר לקבוצה, ולהרגיש בטוחים בשייכות זו.
בכתבה באתר "סרוגים" מתארת מרים נביאה את אביעד פריג'ה, בעלה, כמי ש"קיבל תפקיד פיקודי גם בלי לעבור קורס קצינים" (סטטוס גבוה) ומי ש"השקיע את כל כולו ביחידה (התרומה לקבוצה). על הקבוצה כולה היא אומרת ש"רואים בהם נערי גבעות [אבל] יש להם כשרונות של סיירת מטכ"ל" (קבוצת חיילי היחידה מצטיינת אל מול קבוצות אחרות).
באותו יום התראיין פריג'ה לינון מגל, ואמר לו ש"כל החיילים מתים לעשות X", מה שמרמז על כך שאותה פעולה – "לעשות X", כלשונו – היא לשיטתו פעולה שמעלה את קרנו של המבצע אותה בקרב חברי הקבוצה, היינו מקנה לו סטטוס גבוה יותר.
ברור שפריג'ה לא התכוון לרצוח יהודי-ישראלי בדם קר, וברור גם שבזירת פיגוע יש לקבל החלטות בשבריר שניה, ושאף אחד מהקוראות והקוראים לא היה רוצה למצוא את עצמו בזירה כזו; מידת אחריותו האישית של פריג'ה תתברר אפוא בבית המשפט בעתיד הקרוב, כי אחריות אישית כזו היא במידה רבה סוג האחריות היחיד שמערכת משפט כלשהי מסוגלת לברר.
אך מה עם מידת אחריותן של הקבוצות השונות המוזכרות כאן? כאשר אנו חברים בקבוצה, המכוננת את השייכות אליה באופן ש"לשים X" מקנה לך סטטוס גבוה והופך אותך ל"חבר פרוטוטיפי", מהי האחריות האישית שלנו? כיצד נוכל לברר אותה, ואולי גם להטיל בה ספק – או אף לייצר סוג אחר של שייכות?
*למה כוכבית? פשוט כי אנחנו טועים המון – המון – בפרשנות של התנהגויות שאנחנו רואים אצלנו ואצל אחרים.
התרבות שלנו, לטוב ולרע, שמה את הפרט במרכז. כך, אנחנו מפרשים מחשבות, עמדות, רגשות והתנהגויות כתוצר של אישיות או אופי.
אך יש לנו כאן נקודת עיוורון: כוחות חזקים מאוד, המופעלים על ידי שלל הקבוצות בחיינו על כל אחת ואחד מאיתנו, תורמים לא פחות להתנהלות שלנו ושל אחרים.
מטרת בלוג זה היא לשים זרקור על כוחות אלה, ולשדרג את הדרך שבה אנו מבינים את האנשים והאירועים סביבנו.